מדוע אין תקדים בבית הדין הרבני ומה ההשלכות של זה?

אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בכל מערכת משפט מערבית הוא עקרון "התקדים המחייב" (Stare Decisis). במערכת האזרחית, כאשר בית המשפט העליון פוסק הלכה מסוימת, כל בתי המשפט הנמוכים יותר (המחוזי והשלום) מחויבים לנהוג על פיה. עקרון זה יוצר "ודאות משפטית"  האזרח יודע שדין אחד יחול עליו, בין אם הוא נשפט בתל אביב ובין אם בבאר שבע.

אולם, בבית הדין הרבני התמונה שונה לחלוטין. למעשה, במערכת ההלכתית, מושג "התקדים המחייב" כמעט ואינו קיים במובנו הקלאסי. לעובדה זו ישנן השלכות דרמטיות על ניהול התיק, על האסטרטגיה המשפטית ועל היכולת לחזות את תוצאות ההליך.

השורש ההלכתי

הסיבה להיעדר תקדים אינה מקרית, אלא נובעת מתפיסת העולם ההלכתית. על פי דין תורה, האחריות לפסיקת הדין מוטלת באופן אישי וישיר על כתפי הדיין היושב בדין.

הכלל המנחה הוא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כלומר, הדיין מחויב לפסוק את הדין אך ורק לפי האמת ההלכתית כפי שהיא מתבררת לו מתוך הראיות והמקורות שלפניו. אם דיין בבית דין אזורי סבור כי פסיקה של הרכב אחר  ואפילו של בית הדין הגדול לערעורים היא שגויה מבחינה הלכתית, אסור לו הלכתית לפסוק כמותם בניגוד לדעתו בתורה.

"יפתח בדורו כשמואל בדורו", לדיין יש את אותה סמכות לפסוק כפי שהייתה לגדולי הדורות הקודמים, והוא ה"מרא דאתרא" (פוסק המקום) בתיק שלפניו.

המשמעות המעשית

התוצאה הישירה של גישה זו היא חוסר אחידות בפסיקה. בבית משפט למשפחה, עורך הדין יצטט פסקי דין קודמים כדי לשכנע את השופט לפסוק כמותם. בבית הדין הרבני, לעומת זאת, ציטוט של פסק דין מתיק אחר אינו מחייב את הדיין.

זה יוצר מצב בו:

באולם א', דיינים עשויים לחייב גט במקרה של "מאיס עלי" בנסיבות מסוימות.

באולם ב' (באותו בניין ממש), דיינים אחרים עשויים לדחות תביעה דומה באותן נסיבות בדיוק.

הבדלים אלו בולטים במיוחד בנושאים המצויים במחלוקת הלכתית, כגון שיטות חישוב הכתובה, הצמדת סכומים, או הגדרות של עילות גירושין ספציפיות.

מעמדו של בית הדין הגדול: המלצה או חובה?

כאן נכנסת המורכבות המוסדית. בית הדין הרבני פועל בתוך מדינה מודרנית עם היררכיה מסודרת. קיים בית הדין הגדול בירושלים המשמש כערכאת ערעור.

האם בית דין אזורי בחיפה חייב לשמוע לבית הדין הגדול?

מבחינה מנהלית: כן. המערכת שואפת לסדר.

מבחינה הלכתית טהורה: לא בהכרח. דיין אזורי יכול, תיאורטית, לכתוב פסק דין מנומק שבו הוא מסביר מדוע הוא חולק על בית הדין הגדול ומסרב לשנות את פסיקתו (אם כי במקרים כאלה התיק לרוב יוחזר להרכב אחר או שבית הדין הגדול יפסוק במקומו).

בשנים האחרונות אנו רואים מגמה של ניסיון לייצר האחדה. נשיאי בית הדין הגדול מוציאים מעת לעת "הנחיות" או עורכים כנסים שמטרתם ליישר קו בסוגיות מרכזיות, אך עדיין החופש השיפוטי של הדיין הבודד רחב בהרבה מזה של השופט האזרחי.

ההשלכות על בעלי הדין ועל הייצוג המשפטי

העדר התקדים הופך את זהות הדיינים לקריטית לא פחות מהעובדות המשפטיות.

חוסר ודאות: קשה יותר לנבא את תוצאות התיק. מה שהצליח לחבר בתיק אחד, לא בהכרח יעבוד אצלכם.

חשיבות ההיכרות עם ההרכב: עורך דין או טוען רבני מנוסה חייב להכיר לא רק את החוק וההלכה, אלא את הנפשות הפועלות. עליו לדעת: האם ההרכב הספצי הזה נוטה להקל או להחמיר בכתובה? האם הם הולכים לפי שיטת הרב עובדיה יוסף או לפי פוסקים אחרים?

הזדמנות לטיעון יצירתי: דווקא בגלל שאין קיבעון של תקדימים, יש מקום רב יותר לחדשנות בטיעונים הלכתיים. טוען רבני יכול לשכנע את הדיינים לאמץ דעה של פוסק מסויים שמתאימה למקרה הספציפי, גם אם היא לא הגישה ה"סטנדרטית".

סיכום

הייחודיות של המערכת ההלכתית, בה כל דיין הוא ריבון בפסיקתו, היא חרב פיפיות. מצד אחד, היא מאפשרת לדיין לרדת לחקר האמת בכל תיק לגופו ללא כבילה מלאכותית לתקדימים. מצד שני, היא פוגעת בוודאות המשפטית ודורשת מהמתדיינים רמת מומחיות גבוהה והיכרות מעמיקה עם השטח והדיינים הספציפיים.