המיתוס והמציאות: האם בית הדין הרבני הוא באמת "גן עדן לגברים"?
בית הדין הרבני מול בית המשפט למשפחה
במאמר הקודם עסקנו ב"מירוץ הסמכויות" והסברנו כיצד נוצר מצב שבו שתי ערכאות שונות – בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה, עשויות לדון באותו סכסוך גירושין.
השאלה המתבקשת היא: מדוע בכלל קיים "מירוץ"? אם שתי המערכות פועלות בישראל, מדוע צד אחד יילחם לנהל את התיק בבית הדין, והצד השני ייאבק להעבירו לבית המשפט?
התשובה פשוטה: הדין שונה, הגישה שונה, ולעיתים קרובות – גם התוצאה שונה. שתי הערכאות הללו פועלות על בסיס שתי מערכות משפטיות נפרדות, וכדי להבין את ההבדלים, עלינו לצלול למקורות הסמכות של כל אחת מהן.
- ההבדל המהותי: דין תורה מול משפט אזרחי
ההבדל הבסיסי והעמוק ביותר טמון ב"ספר החוקים" שלפיו פוסקים השופטים.
- בית המשפט לענייני משפחה: פוסק על פי המשפט האזרחי. "ספר החוקים" שלו הוא חקיקה אזרחית של הכנסת. דוגמאות בולטות הן חוק יחסי ממון בין בני זוג (1973), הקובע חלוקת רכוש שווה, וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המעגן את עקרון "טובת הילד".
- בית הדין הרבני: פוסק על פי דין תורה "ספר החוקים" של הדיינים הוא התלמוד, השולחן ערוך, ופסיקות הלכתיות בנות מאות ואלפי שנים. אף שבית הדין כפוף לחוקי הכנסת במובנים מסוימים (כפי שנראה בהמשך), נקודת המוצא והשקפת העולם שלו נטועה במשפט העברי.
הפער התהומי הזה בין שתי תפיסות עולם משפטיות מייצר תוצאות שונות בסוגיות הליבה.
- השוואת התוצאות המשפטיות (דוגמאות)
בואו נבחן כיצד הגישות השונות באות לידי ביטוי בנושאים המרכזיים:
א. חלוקת רכוש
- בית המשפט למשפחה: מיישם כמעט תמיד את חוק יחסי ממון. המשמעות היא חלוקה שוויונית (50/50) של כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין ("איזון משאבים"), ללא קשר לשאלה מי רשום על הנכס או מי "אשם" בפירוק הנישואין.
- בית הדין הרבני: חשוב לדעת: מאז "בג"ץ בבלי" (1992), בית הדין הרבני מחויב לפסוק בסוגיות רכוש על פי החוק האזרחי (כלומר, חוק יחסי ממון). עם זאת, ה"אווירה" שונה. בית הדין עשוי לקשר סוגיות הלכתיות (כמו "בגידה" או "מורדת") לשאלת חלוקת הרכוש, ובמקרים מסוימים לנסות ולשלול זכויות סוציאליות או מוניטין, אף שהפסיקה האזרחית אינה מכירה בכך.
ב. מזונות ילדים
- בית המשפט למשפחה: פוסק לפי הדין האישי (דין תורה), אך בפרשנות אזרחית מודרנית. מאז פסיקת בע"מ 919/15 חלה מהפכה: במקרים של משמורת משותפת ומשכורות דומות, ייתכן שחיוב המזונות של האב יופחת משמעותית או יבוטל כליל (מגיל 6 ואילך).
- בית הדין הרבני: פוסק על פי דין תורה "טהור". על פי ההלכה, חובת המזונות ההכרחיים (עד גיל 6) מוטלת על האב באופן מוחלט. גם מעל גיל 6 ("מדין צדקה"), הגישה המסורתית בבתי הדין היא להטיל את עיקר החיוב על האב, ורבים מהם אינם מאמצים את חידושי פסיקת בע"מ 919/15.
ג. כתובה ומזונות אישה
- בית המשפט למשפחה: לרוב, אינו דן כלל בכתובה. מזונות אישה נפסקים לתקופה קצרה בלבד במהלך ההליך ("מזונות זמניים") ופוסקים לחלוטין לאחר הגירושין.
- בית הדין הרבני: זהו "מגרש הבית" של סוגיות אלו. אישה זכאית למזונות אישה עד למתן הגט, ובית הדין עשוי לפסוק לה סכומים משמעותיים בהתאם לעיקרון "עולה עימו ואינה יורדת" (כלומר, זכאית לשמור על רמת החיים שהורגלה אליה). בנוסף, בית הדין הוא הסמכות היחידה לפסוק בתביעת כתובה לאחר הגירושין.
- האם ישנה העדפה מובנית לגברים בבית הדין הרבני?
זוהי התפיסה הרווחת, אך המציאות מורכבת יותר.
התפיסה הזו נובעת בעיקר מהליך הגט עצמו. על פי ההלכה, הגט צריך להינתן מרצון הבעל, מה שנותן לבעל כוח רב ומייצר את בעיית "סרבנות הגט" (שבה נעסוק במאמר נפרד). בנוסף, המערכת ההלכתית היא פטריארכלית ביסודה (למשל, רק גברים משמשים כדיינים).
אך האם זה אומר שגבר תמיד ירוויח בבית הדין? ממש לא.
- בחלוקת רכוש: כאמור, בית הדין כפוף לחוק השוויוני.
- במזונות אישה וכתובה: לאישה יש יתרון ברור בבית הדין. אישה יכולה לזכות בסכומי כסף גבוהים (דמי כתובה ומזונות) בבית הדין, סעדים שכלל אינה יכולה לקבל בבית המשפט למשפחה.
- במזונות ילדים: כפי שראינו, גבר שרוצה להפחית את מזונות ילדיו על בסיס משמורת משותפת (לפי בע"מ 919/15) סיכוייו גבוהים בהרבה דווקא בבית המשפט למשפחה.
לסיכום: הבחירה בערכאה היא אסטרטגית לחלוטין. אין ערכאה "טובה" או "רעה", אלא ערכאה "מתאימה" או "לא מתאימה" למטרות הספציפיות של הלקוח. גבר המעוניין להימנע מתשלום כתובה גבוהה עשוי להעדיף את בית המשפט. אישה המעוניינת למצות את זכויותיה הכלכליות (כתובה ומזונות אישה) תעדיף את בית הדין.
ההבנה העמוקה של ההבדלים הללו היא המפתח לניהול נכון של "מירוץ הסמכויות".
במאמר הבא בסדרה: נדון באחד המאפיינים הייחודיים ביותר של המערכת ההלכתית: היעדר מערכת תקדימים מחייבת, וכיצד ייתכן ששני דיינים היושבים בחדרים סמוכים יפסקו שונה באותו המקרה.
