הקרב בין חוק יחסי ממון לדין תורה
לאחר שהחלטנו מי יגדל את הילדים, נותרת השאלה הגדולה השנייה: מה עושים עם הבית? הפנסיה? החסכונות? והחובות?
בתיק גירושין סטנדרטי, בני הזוג צברו במהלך השנים רכוש משותף. כעת, כשהחבילה מתפרקת, צריך לחלק אותה.
לכאורה, המתמטיקה פשוטה: חצי-חצי. אבל בישראל, כמו בישראל, העסק מורכב יותר. למרות שבית הדין הרבני פוסק לפי ההלכה, בנושאי רכוש הוא כפוף לחוק האזרחי. המצב הזה יוצר "יצור כלאיים" משפטי שמייצר לא מעט הפתעות.
עד שנת 1994, בתי הדין הרבניים פסקו בענייני רכוש אך ורק לפי המשפט העברי (הלכה). ההלכה, בבסיסה, דוגלת בהפרדה רכושית: "שלי – שלי, שלך – שלך". כלומר, נכס שרשום על שם הבעל שייך לבעל, גם אם נרכש במהלך הנישואין.
בשנת 1994, בפסק דין היסטורי (בג"ץ בבלי), נקבע כי בתי הדין הרבניים מחויבים לפסוק בענייני רכוש לפי החוק האזרחי של הכנסת, ולא לפי הדין הדתי.
המשמעות: כשאתם מגיעים לבית הדין לדיון רכושי, הדיינים חובשים (מטאפורית) כובע של שופט אזרחי ומחויבים לחלק את הרכוש בצורה שוויונית.
החוק הקובע בישראל הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג.
העיקרון המרכזי בחוק נקרא "הסדר איזון משאבים". הוא קובע כי עם פקיעת הנישואין (גירושין או מוות), בודקים את כל הנכסים שבני הזוג צברו מיום הנישואין ועד יום הפרידה ("המועד הקובע"), ומחלקים את שווים שווה בשווה.
מה נכנס לאיזון?
דירת המגורים (גם אם רשומה רק על שם אחד הצדדים, כל עוד נרכשה יחד).
רכבים.
חשבונות בנק, חסכונות וניירות ערך.
זכויות סוציאליות ופנסיוניות: זהו לעיתים הנכס הגדול ביותר. גם הפנסיה, קרנות ההשתלמות וביטוחי המנהלים שנצברו במהלך הנישואין מתחלקים חצי-חצי.
מה נשאר בחוץ?
נכסים שהיו לאחד הצדדים לפני הנישואין.
נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין.
גמלת נכות (שמשולמת עבור נזק גופני).
- אז איפה ההבדל בין בית הדין לבית המשפט?
אם בית הדין חייב לפסוק לפי החוק האזרחי, למה זה משנה איפה מתנהל התיק? התשובה טמונה בפרשנות, בגישה, וב"אס" המיוחד של בית הדין: הכתובה.
א. קיזוז הכתובה מחלוקת הרכוש
זהו ההבדל הדרמטי ביותר.
בבית המשפט למשפחה, הכתובה כמעט ואינה קיימת. בבית הדין הרבני, היא מסמך מחייב.
אם בית הדין פוסק שהבעל חייב לשלם לאישה את כתובתה (למשל: 100,000 ₪), הוא יכול להורות על קיזוז הסכום מחלקו של הבעל ברכוש המשותף.
דוגמה: לזוג יש מיליון שקל בבנק. לפי החוק האזרחי, כל אחד מקבל 500,000.
אבל, אם הבעל חויב בכתובה של 100,000 ₪ בית הדין יפסוק שהאישה תקבל 600,000 והבעל רק 400,000. התוצאה הסופית שונה לחלוטין מהחוק היבש.
ב. נכסים חיצוניים ("כוונת שיתוף")
מה קורה אם הבעל הביא דירה מלפני הנישואין, אבל המשפחה גרה בה 20 שנה והאישה השתתפה בשיפוץ?
בית המשפט למשפחה: המגמה (במיוחד לפי הפסיקה החדשה) היא לראות בדירה כזו כמשותפת מכוח "כוונת שיתוף ספציפית". הנטייה היא ליברלית מגורים ממושכים הופכים את הנכס למשותף.
בית הדין הרבני: הגישה היא פורמליסטית ושמרנית יותר. הדיינים מכבדים מאוד את זכות הקניין הפרטית (על פי ההלכה). אם הדירה רשומה על הבעל והוא הביא אותה, סיכוי גבוה יותר שבית הדין ישאיר אותה בבעלותו הבלעדית, אלא אם הוכח באופן מובהק שהייתה כוונה לתת חצי לאישה.
ג. התנהגות הצדדים ("אשם")
החוק האזרחי הוא "ניטרלי", לא משנה מי בגד, הרכוש מתחלק חצי-חצי.
בבית הדין הרבני, למרות הכפיפות לחוק, דיינים לעיתים מוצאים דרכים יצירתיות להביע את מורת רוחם מהתנהגות לא מוסרית (כמו בגידה) דרך פסיקות הרכוש, למשל על ידי שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון המאפשר חלוקה לא שוויונית בנסיבות מיוחדות (אם כי זה נדיר).
- חשיבות "המועד הקובע"
אחת המחלוקות הגדולות בתיקי רכוש היא: מתי עצרנו את השעון?
האם ביום שעזבתי את הבית? ביום שהגשתי את התביעה? או אולי ביום הגירושין בפועל?
כל שקל שנצבר לאחר "המועד הקובע" שייך לכל צד בנפרד. מאחר ומדובר לעיתים בהפרשים של חודשים או שנים (שבהם נצברים כספים ופנסיות), יש חשיבות אדירה לקביעת התאריך. בתי הדין לעיתים גמישים יותר בקביעת מועד זה, בהתאם למועד הקרע ההלכתי בין בני הזוג.
סיכום
נושא הרכוש הוא זירה שבה החוק היבש פוגש את הפרקטיקה המשתנה.
בעוד שעל הנייר בית הדין הרבני פועל בדיוק כמו שופט אזרחי, בפועל הניואנסים, סוגיית הכתובה והגישה השמרנית כלפי קניין פרטי, מייצרים הבדלים שעשויים להיות שווים מאות אלפי שקלים.
עבור האישה בית הדין יכול להיות המקום לגבות את הכתובה דרך הרכוש.
עבור בעל שהביא נכסים מלפני הנישואין בית הדין עשוי להיות המבצר שיגן על רכושו הפרטי.
