לא "של אמא" ולא "של אבא". משמורת, הסדרי שהות ועקרון טובת הילד

עד לפני מספר שנים, המונח השגור היה "משמורת". המאבק היה על הטייטל: מי יהיה "ההורה המשמורן" ומי יהיה "ההורה השני". כיום, השפה המשפטית והטיפולית עוברת שינוי. מדברים פחות על "בעלות" ויותר על "אחריות הורית" ועל "הסדרי שהות".

אך מעבר לשינויי השפה, השאלה נותרת בעינה: היכן הילדים יישנו? מי יקבל את ההחלטות על חינוכם? ואיך בית הדין הרבני מכריע כשההורים לא מסכימים?

במרכז הדיון עומד עקרון העל: "טובת הילד". אך כפי שנראה, הפרשנות למושג הזה עשויה להשתנות בין הערכאות.

1. עקרון העל: "טובת הילד" בהלכה ובחוק

הן בית המשפט והן בית הדין הרבני כפופים לעקרון אחד מנחה: הילד אינו "רכוש" של הוריו. לילד יש זכויות עצמאיות, והמערכת מחויבת לפסוק אך ורק לפי מה שטוב עבורו, גם אם זה נוגד את רצון ההורים.

בהלכה היהודית, העיקרון הזה מושרש עמוק. הפוסקים קבעו לאורך הדורות כי כל כללי המשמורת ההלכתיים (שמיד נפרט) כפופים לכך ש"בית הדין רואה מה שטוב לילדים". אם בנסיבות מסוימות טובת הילד דורשת לסטות מהכללים היבשים – טובת הילד גוברת.

2. "חזקת הגיל הרך": גבול 6 השנים

כאן אנו מוצאים את אחד ההבדלים המרתקים בין בית הדין לבית המשפט.

על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סעיף 25), ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. זוהי "חזקת הגיל הרך".

בבית המשפט למשפחה: בשנים האחרונות, בעקבות המלצות "ועדת שניט" ושינויים בתפיסה הפסיכולוגית, החזקה הזו נשחקה כמעט לחלוטין. בתי המשפט נוטים לפסוק "אחריות הורית משותפת" וחלוקת זמנים שווה כבר מגיל צעיר מאוד (לעיתים אפילו מגיל שנתיים), מתוך תפיסה שדמות האב קריטית להתפתחות הילד לא פחות מדמות האם.

בבית הדין הרבני: הגישה שמרנית יותר. ההלכה קובעת שילד עד גיל 6 צריך להיות אצל אימו ("קטני קטנים"). בתי הדין הרבניים עדיין נותנים משקל רב לחזקת הגיל הרך. עבור אבות המעוניינים במשמורת משותפת מלאה על פעוטות, בית הדין הרבני עשוי להיות משוכה גבוהה יותר, אם כי גם כאן ישנה פתיחות גוברת במקרים מתאימים.

3. משמורת משותפת: יתרונות, חסרונות והגישה הרבנית

משמורת משותפת הפכה לסטנדרט המודרני. היתרון ברור: הילד זוכה לשני הורים פעילים ונוכחים בחייו.

עם זאת, לבית הדין הרבני יש לעיתים גישה ספקנית כלפי הסידור הזה. דיינים רבים סבורים שילד צריך "בית מרכזי" אחד ומיטה אחת קבועה כדי לפתח יציבות נפשית, וכי המעבר התזזיתי בין בתים עלול לבלבל את הילד ("ילד סנדוויץ'").

לכן, בבית הדין הרבני, אם תדרשו משמורת משותפת, תצטרכו לעיתים להוכיח מסוגלות הורית גבוהה מאוד, תקשורת מצוינת בין ההורים (דבר נדיר בגירושין) וקרבה פיזית בין הבתים.

4. החינוך הדתי: שדה מוקשים

אחת הסמכויות המובהקות של בית הדין הרבני נוגעת לחינוך הילדים.

מה קורה כשאחד ההורים חוזר בשאלה ורוצה לרשום את הילד לבית ספר חילוני, בעוד השני נשאר דתי? או להיפך?

כלל הברזל הוא שמירה על הסטטוס קוו. בית הדין יבדוק: באיזה מסגרת חינוכית הילדים היו עד היום? מה היה אורח החיים בבית לפני הסכסוך?

בית הדין הרבני ייטה כמעט תמיד לשמר את החינוך הדתי/מסורתי שהילדים הורגלו אליו, מתוך תפיסה ששינוי קיצוני באורח החיים תוך כדי משבר הגירושין מזיק לילד. אגב, גם בתי המשפט נוטים לשמור על הסטטוס קוו החינוכי, אך בית הדין הרבני רגיש לכך במיוחד.

5. מעבר דירה (העתקת מקום מגורים)

הורה משמורן (לרוב האם) הרוצה לעבור לעיר אחרת עם הילדים, למשל, כדי להתקרב להוריה או בעקבות עבודה חדשה, נתקל בבעיה. מעבר כזה פוגע ביכולת של ההורה השני לקיים הסדרי שהות סדירים.

בית הדין הרבני מחמיר מאוד בנושא זה. הגישה הרווחת היא שאין לנתק ילד מאביו, ומעבר לעיר מרוחקת נתפס כפגיעה בטובת הילד. לא פעם הוציאו בתי הדין צווי מניעה האוסרים על האם להעביר את הילדים מחוץ לרדיוס מסוים, או שחייבו אותה לשאת בעלויות הנסיעה אם בחרה לעבור.

6. הסדרי שהות ("הסדרי ראייה"): חובה ולא רק זכות

המונח הישן "ביקורים" או "הסדרי ראייה" הולך ונעלם לטובת "זמני שהות".

חשוב להבין: המפגש עם הילדים אינו רק זכות של ההורה, הוא חובתו כלפי הילד.

בבית הדין הרבני קיימת רגישות גבוהה לנושא "ניכור הורי" (שעליו נרחיב במאמר נפרד) ולמקרים בהם הורה אחד מונע מהשני לראות את הילדים. מנגד, אב שאינו מגיע לראות את ילדיו ("אב נעלם") עשוי לספוג סנקציות, אם כי קשה מאוד לכפות על הורה להיות בקשר עם ילדיו בניגוד לרצונו.

סיכום

שאלת המשמורת וזמני השהות היא השאלה המורכבת ביותר, כי היא אינה מתמטית. אין נוסחה אחת שמתאימה לכל משפחה.

בעוד שבית המשפט למשפחה נוטה לפתרונות השוויוניים המודרניים (משמורת משותפת כברירת מחדל), בית הדין הרבני בוחן את הדברים במשקפיים מסורתיים יותר, השמים דגש על יציבות, על חזקת הגיל הרך ועל שמירת החינוך.