מירוץ הסמכויות – מי דן בתיק הגירושין שלכם?

מערכת המשפט בישראל בתחום דיני המשפחה היא ייחודית בעולם. ייחודה המרכזי הוא קיומן של שתי מערכות שיפוט מקבילות, שלעיתים חופפות, ולעיתים נפרדות לחלוטין: בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה.

עבור זוג יהודי הניצב בפני פרידה, השאלה הראשונה והקריטית ביותר היא לא רק "מה יקרה", אלא "איפה זה יקרה". לבחירה בערכאה המשפטית (ה"טריבונל") שתדון בתיק עשויות להיות השלכות דרמטיות על התוצאה הסופית.

אז מי מחליט איפה יתנהל התיק? התשובה טמונה בהבחנה בין "סמכות בלעדית" ל"סמכות מקבילה".

1. סמכות בלעדית: טריטוריה סגורה

החוק בישראל, בהתאם לעקרון ה"סטטוס קוו", שומר נושאים מסוימים אך ורק לטיפולם של בתי הדין הדתיים.

על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל (אזרחי המדינה או תושביה) נתונים בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני.

משמעות הדבר: רק לבית הדין הרבני יש את הכוח להכריז על זוג כנשוי כדת משה וישראל, וחשוב מכך, רק לו יש את הסמכות לסיים אותם באופן רשמי באמצעות מתן גט. בנושאים אלו, לבית המשפט האזרחי (בית המשפט למשפחה) אין כל דריסת רגל. אם זוג רוצה להתגרש, הכתובת היא אחת.

2. סמכות מקבילה: שדה הקרב

הסיפור הופך מורכב הרבה יותר כאשר אנו מגיעים לנושאים הנלווים לפרידה. כל הנושאים הנגזרים מהגירושין – חלוקת רכוש, מזונות אישה, מזונות ילדים, ומשמורת ילדים (המונח המעודכן הוא "אחריות הורית" ו"הסדרי שהות") – נמצאים ב"סמכות מקבילה".

בסמכות מקבילה, הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט למשפחה יש סמכות חוקית לדון ולהכריע. כאן בדיוק נכנס לתמונה המושג הטעון "מירוץ הסמכויות".

3. "מירוץ הסמכויות": כל הקודם זוכה

כאשר לשתי ערכאות יש סמכות לדון באותו עניין, כלל הבסיס המשפטי שנוצר הוא "כל הקודם זוכה". הערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה בנושא מסוים, היא זו ש"קונה" את הסמכות לדון בו.

כך נוצר מצב אבסורדי שבו בני זוג, לעיתים עוד בטרם החל משא ומתן אמיתי ביניהם, ממהרים לפתוח תיקים בערכאה המועדפת עליהם. צד אחד עשוי להגיש תביעה למזונות ומשמורת בבית המשפט למשפחה, בעוד הצד השני ממהר להגיש תביעת גירושין הכורכת את כל הנושאים בבית הדין הרבני.

לבחירה זו יש השלכות אסטרטגיות אדירות, שכן קיימים הבדלים (אמיתיים או נתפסים) בין הערכאות בגישתן לסוגיות השונות, עליהם נרחיב במאמר הבא.

4. "הסמכות הכרוכה": איך בית הדין דן ברכוש?

אם שאלתם את עצמכם, "רגע, אם לבית הדין יש סמכות בלעדית רק לגירושין, איך הוא דן בחלוקת רכוש?", התשובה היא באמצעות מנגנון "הסמכות הכרוכה".

סעיף 3 לחוק השיפוט מאפשר לבית הדין הרבני לדון בנושאים שבסמכות מקבילה (כמו רכוש או משמורת), וזאת בתנאי שהם "נכרכו" כדין בתביעת הגירושין.

כדי שהכריכה תהיה תקפה, הפסיקה קבעה שלושה תנאים מצטברים:

כנות תביעת הגירושין, על בית הדין להשתכנע שהמטרה העיקרית היא אכן להתגרש, ולא רק "לתפוס" סמכות בנושאי הרכוש.

כריכה כדין, יש לציין במפורש בכתב התביעה אילו נושאים נכרכים.

כריכה מפורשת, הכריכה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית.

אם בן זוג הגיש תביעת גירושין כנה וכך כדין את נושא הרכוש, ובן הזוג השני הגיש לאחר מכן תביעת רכוש לבית המשפט למשפחה – ידו של בית הדין הרבני תהיה על העליונה, והוא זה שידון ברכוש.

סיכום

מערכת דיני המשפחה בישראל, כפי שראינו, מתנהלת בשני מסלולים מקבילים. בעוד שעצם הגירושין (הגט) הוא בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, כל הנושאים הכספיים והנוגעים לילדים נמצאים במרחב תחרותי.

ההבנה של "מירוץ הסמכויות" ו"הסמכות הכרוכה" היא קריטית. השאלה "איפה" מנהלים את התיק היא לעיתים חשובה לא פחות מהשאלה "מה" רוצים להשיג.

במאמר הבא:

נצלול להבדלים המהותיים בין שתי הערכאות. נשווה את הגישה המשפטית (דין תורה מול משפט אזרחי), נבחן את ההבדלים בתוצאות, ונדון בשאלה הטעונה: האם ישנה העדפה מובנית לאחד הצדדים בערכאה מסוימת?